נוגעת ללב: מחלת הלב הקשה שהפתיעה את מאיה בגיל 36

עד לפני שנה וחצי ניהלה מאיה כהן, כמעט בת 38, חיים שגרתיים כמנהלת משרד וכאם לשני ילדים קטנים בני 5 ו-9, כאשר לפתע מצאה עצמה מאושפזת בבית חולים בעקבות בעיות לבביות.  למה לפתע? פשוט כי לא רק שמאיה לא צפתה את זה מגיע, אפילו רופא המשפחה שטיפל בה לא שם לב לכך. בדיעבד, התסמינים  היו בולטים. ממש כתובים על הקיר.

אז מסתבר שגם בגיל צעיר כל כך אפשר לחוות אי ספיקת לב, ועוד לגלות זאת רק אחר כך במיון. תשאלו את מאיה.

מאיה, איך אפשר לסבול חודשים מבעיות לב ולגלות רק אחרי? מת זה התחיל?

זה החלק המצער בסיפור- שזה התחיל ממש מזמן. הרופאים אומרים שהם משערים שלפחות שנה הסתובבתי עם מחלת לב ואף אחד לא שם לב. הקטע המוזר הוא שאני כזאת היפוכונדרית שאין לי מושג איך דווקא לי קרה שבמשך שנה אני חולה נורא ולא מתעקשת על עוד חוות דעת. בהתחלה הרופא שלי אמר שזה בגלל חרדה, אחר כך שזה בגלל משקל לא תקין.  דווקא הקרדיולוגים בבית החולים אמרו לי שבגלל היותי אישה גדולה וחזקה – החזקתי מעמד ולא התמוטטתי.  אבסורד אבל נכון.

הגוף בוגדני, אבל לפעמים אנחנו בוגדים בו: על התעלמות מהתסמינים

שנה שלמה זה המון זמן. מה הרגשת בתקופה הזו?

שהכול לאט לאט נעשה קשה יותר ויותר. פעולות שבעבר לא הצריכו ממני כל מאמץ פתאום דרשו ממני כוחות על.

כמו מה? איזה סימפטומים חווית?

בהתחלה זה משהו שלא ניתן לשים עליו את האצבע, ואני יכולה רק לקרוא לו תשישות מוזרה. להיכנס למקלחת למשל היה מעייף. לדאוג לילדים לסידורים הכי קטנים, להתלבש, להכין אוכל, לקפל כביסה, שלא לדבר על לשחק איתם. הכל היה כרוך בהוצאת אנרגיה מטורפת שלא תאמה את האישיות האנרגטית הרגילה שלי.

וזה רק הלך והחמיר. הייתי הולכת כמה מטרים ונאלצת  לעצור. התחלתי להרגיש שאין לי אוויר, שכל נשימה כרוכה בכאב ואני לא יכולה למלא את הריאות עד הסוף אז אני נושמת נשימות שטחיות. התהלכתי צמאה לאוויר. זה היה מצב בלתי נסבל.

מה הרגע שבו הבנת שזה לא משהו שיעבור מעצמו ואת חייבת להיבדק?

ביום העצמאות, החלטנו ללכת לבסיס הטכני של חיל האוויר עם הילדים, חנינו רחוק. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, אבל לא רציתי לאכזב את הילדים אז המשכתי ללכת ועצרתי כל כמה דקות. תוך כדי הליכה על הכורכר נפלתי עם הילדה שהיתה באותו רגע על הידיים שלי. אבל אני חושבת שהיו המון רגעים אחרים שבדיעבד הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר, כמו העובדה שקולגות במשרד כל הזמן היו מעירים לי שצבע הפנים שלי "אפרפר". היום אני יודעת שצבע כזה מעיד על חוסר חמצן והוא מאוד מסוכן. הנשימה שלי במאמץ היתה מצפצפת ומחרחרת,  ואז הגיע היום שבו הפסקתי לישון בלילות. כאמור היו הרבה רגעים, אל אין ספק, שהמקרה ביום העצמאות היה הקש ששבר את גב הגמל.

לא נרדמת?

כדי להירדם צריך להיות מסוגלים לשכב וגם את זה באיזה שלב לא הייתי מסוגלת לעשות. החרחורים בגלל המים שהיו לי בריאות הפריעו לי. הייתי קמה, עושה אינהלציה ומנסה לחזור לישון אך זה היה בלתי אפשרי . אני חושבת שחודש שלם לא ישנתי כמו שצריך . הייתי מניחה שלוש כריות בזווית של 45 מעלות שיותר מאוחר הפכו ל-90 מעלות. אז לא, לא נרדמתי. אבל נמנמתי בישיבה במשך שנה.

קומדיה של טעיות: אם לא אסטמה, אז אולי הריון?

 מה אמר על זה הרופא?

אסטמה. קיבלתי משאפים ואינהלציות. המים שהיו בגוף גרמו לי לעליה במשקל ורופא המשפחה אמר לי שזו הסיבה לאסטמה, ושאני צריכה להוריד קצת במשקל והכל יסתדר.

טוב. זה נשמע כמו קומדיה ממש גרועה

ועוד לא שמעת הכול. סבלתי מבצקות מכל הגוף, ברגליים, ובבית החזה, בצקת שמנעה ממני אוויר, מעכה אותי מבפנים ולחצה לי על בית החזה ללא הרף, ואותו רופא משפחה אמר שזו דלקת בקנה הנשימה.

אוי. הוא עשה לך עוד בדיקות?

הוא בדק לחץ דם ואמר שהוא גבולי ושאל אם אני בהריון, אך לא נתן שום טיפול ולמרות שהמשכתי להתלונן גם על כאבי ראש, הוא לא חשב להכניס אותי לבדיקה פשוטה של אק"ג. לצערי, הוא לא תיאר לעצמו שלבחורה בגילי תהיה בעיה בלב.

הריון?!

זאת גם היתה התגובה שלי. באותו רגע וויתרתי על הטיפול המסור שאותו רופא הציע לי ופשוט הלכתי למוקד בקופת חולים שם עשו לי אק"ג ו הכניסו אותי מיד לאחד הרופאים שאמר לי 'את חייבת לנסוע ישירות לבית החולים בלי לעצור בדרך', וכך עשינו. במיון הבינו את הדחיפות ושלחו אותי לאקו לב שם התגלה הכל.

מה גילו?

הרופאים לא האמינו שאישה בגילי יכולה להגיע למצב כזה ועוד לעמוד על הרגלים. כמובן החליטו שאני מתאשפזת בטיפול נמרץ לב ועשו לי צינטור וירטואלי אושפזתי ל10- ימים .

סוף סוף שמים לב: תקופת האשפוז

מה הרופאים אמרו בשלב הזה על התקלה?

שאם הייתי מגיעה עוד חודש, ככל הנראה לא היינו מנהלים את השיחה הזאת. ושעברתי התקף לב בלי לשים לב. הרופאים התפלאו איך המשכתי לתפקד ככה , אני לא שמתי לב אני עשיתי הכול על אוטומט עד שמישהו שם למעלה אמר לי – סטופ!

ואז מה? אשפוז?

לא סתם אשפוז. אני קוראת לזה אשפוז בתנאים מחמירים. אסרו עלי לרדת מהמיטה,  גם לא ללכת לשירותים, אפילו קילחו אותי על המיטה.

איך בן זוגך הגיב לעובדה שזה הלב?

הוא היה מאוד מופתע, כל הסביבה שלי לא ידעה איך לאכול את הבשורה הזאת. למזלי כולם היו סביבנו ותמכו באותה תקופה לא פשוטה. בן זוגי התרוצץ בין המחלקה ששכבתי בה, בוכה בימים הראשונים, ובין הבית והטיפול בילדים. אני מוקירה תודה גדולה לבן זוגי שהיה שם כול כולו , זה לא היה פשוט בכלל!

הילדים באו לבקר?

כן זה היה להם לא קל, הקטנה לא הסכימה להתקרב אלי, הייתי מחוברת לצינורות ונראיתי רע. הסברתי להם ש"מתקנים" את אמא. אבל גם מבית החולים המשכתי לטפל בילדים בכל מה שאפשר דרך הטלפון, בעלי צחק עלי שאני מנהלת את העולם גם משם, אבל זו הייתה הדרך שלי להתמודד.

הרופאים יודעים מה גרם לזה?

הם משערים שוירוס חדר לשריר הלב והחליש אותו, זה נקרא מיוקרדיטיס. הבינו את זה אחרי שעשו לי צנתור וירטואלי.

איך עושים צינתור וירטואלי?

מזריקים יוד שצובע את העורקים וככה רואים אם יש סתימה, אצלי הכל היה נקי.

וכמה זמן היית בבית החולים?

10 ימים. שוחררתי עם חבילה מרשימה של תרופות לכל החיים שמגיעות עם תופעות לוואי ועברו רק כמה חודשים, אז אני עדיין בבית, מנסה להבין איך קרה לי הדבר הזה ולהסתגל למצב החדש.

היום שאחרי: "להבריא זו משרה מלאה"

מה השתנה?

הכול. מדברים קטנים כמו איסור לאכול מלח או לשתות יותר מליטר וחצי מים ביום,  ועד הדברים הגדולים כמו קריירה שנפסקה, כשבאמצע, צריך להתרגל לקחת המון תרופות, כי גם להבריא זו משרה מלאה. ובעיקר לתכנן את החיים כך שלא יהיו מעייפים, אם אנחנו רוצים לצאת לסטנד אפ בלילה, אני צריכה לנוח קצת במהלך היום, הכול מתוכנן יותר.

מקווה שלא חזרת לאותו רופא

ממש לא. הרופא שמטפל בי כרגע מקצועי ומסור, אני נמצאת במעקב ויש לי אמון בו, אני נבדקת כל חודש ודואגת שיהיו לי מרשמים שלושה חודשים מראש, ועושה כל מה שצריך כדי לעזור לעצמי לשוב למסלול מהר עד כמה שאפשר, וכמה שאפשר, לצערי הנזק בלתי הפיך בגלל שלא הגעתי לבדיקות בזמן.

ואיך את מרגישה היום?

יותר טוב. הלב שלי עכשיו מתאושש לאט לאט בזכות הכדורים שאני לוקחת והמנוחה.  אבל הכול עדיין נורא טרי.  אני מרגישה שלעולם תישאר איזו תחושה של אי נוחות, הרי יכולתי ללכת הרבה קודם למיון ופשוט להיבדק ולחסוך את כל הכאב לב הזה. אבל החיים ממשיכים, אני עדיין צעירה ויש לי שני ילדים קטנים שצריכים אותי חזקה ומתפקדת  וגבר שאני אוהבת. ויש לי את עצמי, ואחרי מה שעברתי, אולי נחלשתי פיזית, אבל אני חזקה מתמיד. קשה לי עם מצבי אבל אני מנסה לראות את הדברים הטובים מיזה כמו שאני רואה יותר את הילדים, אני שמה לב יותר לעצמי , אני רגילה לטפל בכולם ובעצמי קצת מפספסת , אני לוקחת את החיים יותר ב"איזי" ואומרת תודה שלא מתתי מדום לב.